![]()
אני רוצה לחרוג לרגע מגבולות הבלוג, ולהתייחס לנושא אקטואלי. אמנם לא כל פרטי הפרשה ידועים או מותרים לפרסום, אך כבר מדינה שלמה חורצת לשונות וגורלות, מפרסמת במרשתת תמונות של הנערות, מראיינת אותן מבוקר עד ערב ומאשימה אותן לאחר מכן בשקרים. אבל כדאי להיזכר לרגע שמדובר בנערות, מדובר בסיפור שטרם סופר במלואו, ובסיקור שסוטה לעתים מהעובדות ונטפל ל"צהוב". מאחר והפרטים עוד לא לגמרי ידועים אנו משלימים לבד את המידע ומפליגים על גבי הדמיון. גם אני.
גם אני הייתי בת 15, או 17. וגם אני הערצתי זמר או שניים. ואם היו מציעים לי לבוא לאיזו דירה שבה אוכל לפגוש אותם – אני חוששת שהייתי הולכת. כי כשאת בת 15 או 17 את לפעמים קצת טיפשה. או קצת נאיבית. ואמנם את לעתים נראית כמו בחורה מבוגרת ומפותחת, אבל בתוך הראש שלך העולם עוד פשוט ויש לו פוטנציאל להיות מוווושלםםםםם. אז נניח שהיו מציעים לי, והייתי פוגשת את הזמר הנערץ. גם אם הוא מבוגר ממני ב-20, 30 או 50 שנה – אם הוא היה מתעניין בי, והיה מפנק אותי במתנות ובמחמאות, בהחלט הייתי חושבת שמלהיות בקשר איתו ייצאו לי רק דברים טובים. והייתי מצטלמת איתו, ומספרת לחברות, והייתי שוכבת איתו וחושבת שזה הדבר הכי טוב שקרה לי, כי הוא הזמר שאני מעריצה ואם הוא מתעניין בי – כנראה שגם אני, באמת, משהו מיוחד.
עברו כמה שנים, אני כבר מזמן לא בת 15 או 17. והיו לי כמה הזדמנויות להבין שלא כל בחור שמחמיא לי ומתעניין בי בהכרח יהיה טוב אלי, או בהכרח יכול להעניק לי משהו שאני באמת רוצה. היום אני יודעת שלא הייתי טיפשה, פשוט עוד לא למדתי את הדברים שיעזרו לי להיות חכמה. והנאיביות שהיתה בי – הלוואי והיתה נשארת, אבל העולם עוד רחוק מלהיות מושלם. כנראה שהיה לי מזל, שלא פגשתי אדם מפורסם מספיק, כזה שכשהוא ינצל אותי – כל המדינה תדע מזה תוך שעות. כנראה היה לי מזל, שאת הניצול הזה חוויתי מילד מהכיתה שלי, גדול ובריון, ואמנם הדבר התפרסם בכל בית הספר – אבל מה זה כבר בית ספר אחד קטן בכפר סבא לעומת מדינה שלמה.
זה קרה לי בטיול שנתי. הייתי בכיתה ו', בת 12, וכבר היתה לי חזיה. במשך שנה סבלתי הצקות של ילדים בכיתה. הם משכו לי בחזיה מאחור (וכששיחררו זה כאב לא רק מהעלבון), הם פתחו לי את כפתורי החולצה באמצע הרחוב, הם הזמינו אותי לעלות איתם לבית על העץ שם ניסו לדחוף לי ידיים מתחת לחולצה, ואני לא הבנתי כלום. לא ידעתי שאני יכולה להתנגד. לא ידעתי שאני יכולה לספר למישהו. לא ידעתי שאני לא היחידה. כל מה שרציתי היה להיות מקובלת. או שיאהבו אותי. או שניהם. היו לי רשימות, את מי אני אוהבת או מחבבת או מעריכה. וכשהילד שאהבתי הזמין אותי אליו הביתה – חשבתי שהוא אוהב אותי, גם. לא ידעתי שהוא רק רוצה לבדוק מה צמח לי מתחת לחולצה. לא הבנתי שאחר כך הוא יספר לחברים שלו.
בטיול השנתי ישנו כל הילדים באולם ספורט של בית ספר בצפון. הצטופפנו בשקי שינה זה ליד זה, היה קר, אבל זה לא תירוץ. היינו ילדים חרמנים שמדברים על אוננות, אני זוכרת שהמילה הצחיקה אותי, ושממש לא ידעתי מה זה אומר. ואז הגיעה אלי חבורה: שני ילדים שהיו ברשימה שלי (אוהבת, מחבבת), וילד אחד שנחשב לפרחח של הכיתה, או הערס, או ילד עם הפרעה – לא ידעתי איך לקרוא לזה אז. הוא שאל אותי – איך זה יכול להיות שאני הגעתי רק השנה לכיתה, ואת פה כבר כמה שנים ואני יותר מקובל ממך? באמת שלא הבנתי איך זה. ואז הוא הציע: בואי אתי לשק שינה שלי. בבוקר הכל ישתנה, בבוקר כבר תהי מקובלת.
חלק מהזכרון כבר התעמעם. אני לא זוכרת כמה דקות או שעות שכבתי לידו שם, כשהם יושבים ליד ומסתכלים. זוכרת שהתפתלתי תחת מגע ידיו המגששות, אבל לא זוכרת אם הוא נגע או לא. מניחה שהוא ליטף לי קצת את החזה, אבל כשניסה לעבור "למטה" כבר לא נתתי לו. לא צעקתי, לא עשיתי עניין, גם לא נתתי לו מכה הגונה איפה שאולי הגיע לו, רק יצאתי מהשק שינה שלו וחזרתי לישון בשלי.
בבוקר באמת הכל השתנה. לכל מקום שהלכתי הותרתי מאחורי שובל של לחשושים והסתודדויות. לא הפכתי למקובלת, הפכתי לשרמוטה של השכבה. למזלי, לילדים בשכבה שלי היה זיכרון קצר, שבוע אחר כך כבר היה להם משהו אחר לדבר עליו. אבל בשביל רגעי התמימות הקטנים האלו – אני מזדהה עכשיו עם כל השרמוטות של העולם. הלוואי ויכולתי לומר להן: אתן לא לבד. הלוואי ויכולתי ללמד אותן איזה טעויות לא כדאי לעשות. הלוואי ויכולתי להפוך אותן לחכמות יותר ממה שאני הייתי, או לפחות ללמד אותן שמותר להיות תמימה וטיפשה בגיל 12, או 15, או 17. זה לא אומר שתישארי כזו לכל החיים. אבל האחריות היא לא רק עלינו. גם אני הייתי שרמוטה, והיו עוד כמה כאלה שהכרתי במהלך השנים. אבל אם לא נדאג להפסיק את הניצול – כנראה שהבנות שלנו ימשיכו להיות שרמוטות, רק בגלל שהן בגיל הזה, שהנאיביות עוד שולטת בו.
הסיפור הזה מגעיל מכמה סיבות: בגלל התופעה של גברים מבוגרים שחושקים בנערות צעירות, בגלל התופעה שאנו רצים להאשים את הקורבן – לרוב מבלי שכל הפרטים ידועים לנו, בגלל התופעה של כלי תקשורת שמנצלים את תמימות הנערות וחוסר הניסיון שלהן ומראים לנו אותן כפי שלא היינו רוצים לעולם לראות את בנותינו. והסיפור הזה לא ייגמר, לפני שינוסח קוד אתי לסיקור, לפני שנראה את הקורבן כפי שהוא – קורבן, ולפני שנזכור מי פה בעל הניסיון ויועצי התדמית והמבוגר האחראי.
בדיקת ההריון האחרונה שלי (שוב) יצאה שלילית, אבל יום אחד אהיה אמא לילד או ילדה. אני אדאג לחנך אותם להיות ילדים טובים, לא לפגוע באחרים, לשמור על עצמם. אבל מי יחנך את הגברים הפוגעים?
